|
שני פסק דין חדשים (ע"מ 1035/01 ו-ע"מ 1128/02) המתייחסים לאותה סוגיה משפטית ניתנו באותו תאריך על ידי כב' השופטת שטופמן, המשמשת כערכאת ערעור על פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה, והינם נושא מאמר זה.
ע"מ 1128/02 דן בערעור שהוגש על פסק דין שניתן על ידי כב' השופט שוחט בתמ"ש 080520/98 ובו נדונו מספר שאלות מעניינות בנוגע לפנסיה, שיש להן השלכה מעשית על כל מי שניתן לזכותו פסק דין המזכה אותו במחצית (או בשיעור אחר) מהפנסיה של בן זוגו.
בתמ"ש 080520/98 נבחנות שתי שאלות מהותיות:
ראשית - האם זכאית אישה להעברת חלקה בפנסיה של בעלה לשעבר ישירות אליה מהגורם המשלם את הפנסיה (במקרה זה צה"ל) או שעליה לקבל את חלקה בפנסיה רק מבעלה לשעבר?
שנית, ובמידה והתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית - האם יחושב המס על חלקה של האישה בהתאם למדרגות המס שלה, או של בעלה, מקבל הפנסיה?
עובדות המקרה הינן כדלקמן:
התובעת הינה אשתו לשעבר של הנתבע מס' 1 (להלן - הנתבע). התובעת והנתבע נישאו זל"ז בשנת 1970 ועל כן חלה עליהם הלכת השיתוף (ולא הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשלג - -1973) .
הנתבע שירת בצה"ל 25 שנים, מתוכן השיעור היחסי לטובת התובעת בזכויות שנצברו לו מתייחס ל- 20 שנים, ועומד על 40% מהפנסיה המשולמת לנתבע.
במשך השנים קיבלה התובעת מידי חודש (מכוח פס"ד של ביהמ"ש המחוזי) סכומים שונים מן הנתבע, המהווים את 40% המגיעים לה מהפנסיה החודשית שלו. את הסכום קבלה מידי חודש מן הנתבע עצמו, לאחר שהאחרון קיבל את הפנסיה כל חודש והפריש לה את הסכום המגיע לה.
בשלב מסוים החל הנתבע לעבוד בעבודה נוספת, ואחוז המס השולי שלו עלה ל 48%, דבר שהקטין משמעותית את חלקה של התובעת, וגרם להפחתת הסכום החודשי שקיבלה ממנו, וזה היה המניע להגשת התביעה שנדונה בפסק דין זה.
התובעת עתרה למתן פס"ד הצהרתי לפיו תקבל את 40% הפנסיה המגיעים לה כסכום ברוטו ישירות ממח' התשלומים של צה"ל- הנתבעת 2 - המשלמת לנתבע את הפנסיה מידי חודש. במצב זה מבקשת התובעת כי חלקה בפנסיה ימוסה עפ"י שיעורי המס בהם היא מחויבת מידי חודש עפ"י הכנסותיה.
לחלופין עתרה התובעת להעביר אליה את חלקה בפנסיה לאחר שזו מוסתה כמשכורתו הראשונה של הנתבע, בהתאם למדרגות המס ונקודות הזיכוי שהיו לנתבע בעבר- עת ניתן פס"ד שהכיר בזכותה זו, וטענה כי לא מוטל עליה להתחשב בעובדה כי הנתבע משלם מס שולי גבוה יותר עקב עבודה נוספת שקיבל על עצמו.
כב' השופט שוחט מחלק את העתירה ואת פס"ד לשני חלקים – החלק הטכני והחלק המהותי.
העתירה הטכנית
פנסיה אשר נצברה במהלך חיי נישואין הינה רכוש משותף, אשר חוסה תחת כנפי הילכת השיתוף. פס"ד רבים קבעו זאת, וחוק יחסי ממון בין בני זוג התייחס לכך עם ביטולה של הגבלה על נכסים בלתי עבירים (ס' 5 לחוק כלל בעבר הגבלה לפיה נכסים שעבירותם הוגבלה עפ"י חוק לא יחשבו נכסים ברי איזון).
כיום הגבלה זו לא קיימת בחוק, ופנסיה הינה בגדר נכסים משותפים של בני הזוג.
התובעת מבקשת להעביר אליה ישירות את הסכום המגיע לה מתשלום הפנסיה של הנתבע.
ב"כ הנתבעת 2 – מח' תשלומים צה"ל (מת"ש) – התנגד לכך וטען כי עפ"י חוק הגימלאות -הגימלה משולמת לזכאי לה יכולה להשתלם לו בלבד ולא לבת הזוג ואין היא ברת העברה. לטענתו, ישנה הוראה מפורשת בחוק הגימלאות המונעת העברת הפנסיה לאחר, וב"כ מת"ש הסתמך על הוראה זו כמחזקת את טענתו כי אין לשלם ישירות פנסיה לבת הזוג של מקבל הפנסיה.
כב' השופט שוחט קבע כי הוראה זו נחקקה לפני הכרת הפסיקה בזכות של בן זוג בפנסיה של בן זוגו כרכוש משותף. מטרת החקיקה היתה מניעת פגיעה בגימלת הזכאי ע"י צדדים שלישיים. אולם את מגמת המחוקק להקנות בטחון סוציאלי/כלכלי גם לאשתו של הזכאי ולא רק לו, ניתן לראות בס' 30 לחוק הגימלאות הרואה באישה שבעלה החייל נתגרש ממנה ומחזיקה בפס"ד/הסכם המחייבו בתשלום מזונותיה, כאילו לא נתגרשו בכל הנוגע לזכויות הקשורות במותו לפי חוק הגימלאות.
התובעת הינה בעלת זכות קניינית בחלק מן הגימלה כפי שנקבע בפס"ד שניתן בעניינה.
הוראות החוק אליהן כיוונה ב"כ הנתבעת 2 אינן שייכות לענייננו, שכן לא שאלת העבירות של הזכויות הכספיות היא נשוא אותם חוקים, אלא מהותן של אותן זכויות, כרכוש משותף. (חוק הביטוח הלאומי, חוק משפחות חיילים שניספו במערכה, חוק נכי המלחמה בנאצים, חוק הנכים ועוד)
ס' 62 לחוק שירות הקבע בצה"ל (גימלאות) (נוסח משולב) התשמה- 1985 אוסר על 'העברת' הפנסיה מבחינה מהותית, כלומר העברת עצם הזכות לקבל פנסיה. אך סעיף זה אינו אוסר על העברת הסכום או חלקו אל אדם אחר, בין אם מרצון טוב ובודאי מכוח הכרעה שיפוטית.
אם רשאי מקבל הגימלה אחרי שקיבל את הסכום ליתן את כולה או מחציתה לאדם אחר, מדוע לא יהא זה אפשרי להורות במסגרת קביעה שיפוטית על העברת החלק ישירות אל האדם האחר? שהרי אין זו העברה מהותית של הזכות לפנסיה אל אדם אחר, אלא העברה טכנית בלבד, של חלק מן הסכום אל אדם אחר.
לתובעת זכות קניינית מהותית, ובפני זכות זו צריכים שיקולים אחרים למיניהם להיסוג. גם שיקול העומס שיווצר על המערכת עקב העברה של הסכום ישירות אל התובעת אין בו כדי למנוע את התוצאה.
לאור זאת קבע כב' השופט שוחט כי הנתבעת 2 – מת"ש – תעביר לתובעת את חלקה בפנסיה של הנתבע ישירות לידיה.
האם יועבר חלק ברוטו או נטו, ולפי איזה חישוב מס? זאת יקבע בחלק המהותי של העתירה.
העתירה המהותית
שאלה נוספת אשר נדונה, היא האם יכולה האשה לתבוע לקבל את הפנסיה ברוטו ולשלם עליה מיסים כאילו זאת הכנסתה-שלה, ואזי שיעור המס יהיה תואם את הכנסותיה-שלה ולא יהיה קשור בהכנסתו של הבעל לשלעבר. התשובה לכך הינה שלילית.
הנימוק לכך היא כי מקור ההכנסה נשוא המחלוקת הינו מיגיעתו האישית של הנתבע, שהרי זכויות פנסיה נחשבות לחלק בלתי נפרד מהתמורה בגין עבודה. בתור שכזה מן הצדק הוא למסות את הפנסיה כהכנסתו של הנתבע, ולא במסגרת הכנסות התובעת.
עצם העבודה אינה בגדר נכס משותף. התמורה המתקבלת בגין העבודה היא הנכס המשותף, וזאת לאחר מיסויה עפ"י מדרגות המס של הנתבע.
זכותה של התובעת נגזרת מזכותו של הנתבע, והראיה שעם מות הזכאי תעבור זכותה של התובעת מן העולם.
לאור זאת זכאית התובעת לקבל את חלקה רק לאחר שישולם המס עליו בהתאם למדרגות המס של הנתבע. אין לראות בהקניית חלק הפנסיה לידי התובעת משום 'ניכור' הכנסה אשר יביא לידי מיסוי אותו חלק עפ"י מדרגות המס שלה.
הכנסה תהא בבחינת 'ניכור' כאשר הזכות המועברת הינה המקור ליצורה של אותה הכנסה . במקרה שלפנינו לא מועבר אל התובעת מקור ההכנסה, כי אם חלק מן ההכנסה עצמה. כלומר הפירות של אותה הכנסה, ועל כן מדובר בשימוש בהכנסה ולא 'ניכור/עיתוק' של ההכנסה.
במקרה של שימוש בהכנסה תשלום המס יעשה ע"י בעל ההכנסה עפ"י מדרגות המס שלו, ולא עפ"י מדרגות המס של הנעבר.
כלומר במקרה שלפנינו המיסוי של הפנסיה כולה צריך להיעשות עפ"י נתוני הנתבע.
ולא על פי נתוני התובעת.
מיסוי הפנסיה כעבודה ראשונה או כעבודה נוספת?
החלטה זו מביאה אותנו לדיון בחלק השני של העתירה מהותית ומעלה סוגיה נוספת. כיצד תמוסה הפנסיה של הנתבע, ככל שהיא נוגעת לחלקה של התובעת. מה לגבי חלקה של התובעת, אשר קטן משמעותית עת התחיל הנתבע לעבוד בעבודה שניה? האם צודקת טענתה של האשה לשעבר שלא מוטל עליה לצאת ניזוקה עקב כך שהבעל החליט לעבוד בעבודה נוספת ועקב תיאום מס ממוסה הפנסיה שלו במס שולי גבוה יותר.
הנתבע נקט בפעולה חד צדדית ופגע בזכותה של התובעת. בית המשפט קובע כי אין הנתבע יכול להביא לשינוי בסכום הפנסיה המשולם לו מידי חודש, ולפגיעה בחלקה של התובעת בפנסיה.
מיסוי הפנסיה כמשכורת שנייה ע"י הנתבע הגדיל את אחוזי המס שלו ועל כן ומהווה פגיעה בזכותה של התובעת. הקטנת הנטו המשולם לו, הביא לידי הקטנת הסכום המועבר לידי התובעת.
פעולה כזו גובלת בחוסר תום לב, ויש למנוע אותה על מנת לשמר את זכותה של התובעת כפי שהוכרה לה.
בעת מתן פס"ד המקורי אשר הכיר בזכות התובעת, היתה הפנסיה הכנסתו היחידה של הנתבע. העבודה הנוספת בה התחיל לעבוד הפחיתה את החלק לו זכאית התובעת כמעט בחצי, שהרי מדרגת המס שלו הפכה לגבוהה יותר.
על מנת לאפשר לתובעת להמשיך ולקבל את חלקה בפנסיה כפי שהיה עד לתחילת עבודתו השנייה של הנתבע, נקבע כי על הנתבעת 2 לחשב את המס על הפנסיה כאילו היא הכנסתו היחידה של הנתבע.
בכך יועבר אל התובעת חלקה ישירות לידיה- נטו – בהתאם למדרגות המס ונקודות הזיכוי של הנתבע כאילו אין הוא עובד בעבודה נוספת.
על פסק דין זה, כאמור הוגש ערעור על ידי הצבא שלו אינטרס להעביר את הפנסיה אך ורק לידי הגימלאי ולא להיות מחוייב לפצל את הפנסיה בין הגימלאי לבין אשתו, מה גם שלעיתים יש צורך לערוך התחשבנות ובחלק מהמקרים לא מדובר בחלוקה שווה בין בני הזוג אלא על פי אחוזים שונים. ברור, אם כן שהאינטרס של מחלקת התשלומים של הצבא היתה כי יתקבל פסק דין שהפנסיה אינה עבירה וכי הינם מחוייבים לשם אך ורק לגימלאי עצמו ולא לבת/בן זוגו/ה.
הערעור
כב' השופטת שטופמן בעמ"ש 1128/02 דחתה את הערעור ואישרה את פסק הדין של כב' השופט שוחט מלבד בנושא המיסוי, שם קבעה כי חלקה של האשה ימוסה בהתאם למיסוי החל על הבעל.
הסמכות העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך שהצבא הינו צד לו
אחת משלושת הטענות העיקריות של הצבא - המערער - היתה כי בבית המשפט קמא כי בית המשפט לענייני משפחה חסר סמכות לדון בתביעת האשה.
לעניין הסמכות, קבע כב' השופט שוחט כי:
"התובעת והנתבע הם בני זוג לשעבר ונושא התובענה שבפני נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג. ככאלה הרי הם בגדר 'בני משפחה' כהגדרתם בס' 1(2)(א) לחוק ביהמ"ש לענייני המשפחה.
... צא ולמד שביסוד התובענה שבפני עומד 'סכסוך משפחתי' בין בני זוג לשעבר ואם לשם פתרונו יש צורך לצרף בעלי דין נוספים שאינם בני משפחה (הנתבעות 2, 3 במקרה שלנו [מחלקת תשלומים של צה"ל, ומס הכנסה בענייננו - י.ש.]) כך יאה וכך נאה לעשות, מה גם שחלק מהסעדים המבוקשים בתובענה, והמכוונים כלפי מי שאינם בני משפחה, הם פועל יוצא של הסכסוך המשפחתי. המבחן לסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה הינו 'מבחן הסכסוך' ולא מבחן הסעד המבוקש. משכך בדין הגישה התובעת את תביעתה 'שעילתה סכסוך במשפחה', לביהמ"ש לענייני משפחה כנגד בן משפחתה, בעלה לשעבר כאשר הקנית הסמכות כלפי הנתבעות 2, 3 נעשית מכוח ס' 6(ו) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה." (עמ' 5-6 לפסק הדין)
המערער (הצבא) טען, כי טעה בית המשפט קמא, בקובעו כי ביסוד התובענה שבפניו "סכסוך משפחתי". לטענת המערער, המחלוקת העיקרית בתיק זה היא בין המשיבה לבין המערער, האחראי לתשלום כספי הגימלה, ובין המשיבה לבין המשיבה 3, הממונה על גביית המסים הנובעים מתשלום הגימלה. המחלוקת בין המשיבה למשיב, היא שולית ונגררת למחלוקת העיקרית.
על כן, טען המערער, כי בית המשפט לענייני משפחה מחוסר סמכות עניינית לדון בתביעתה של המשיבה כנגד המערער והמשיבה, ומשכך פסק דינו של בית המשפט קמא, בתביעתה של המשיבה, בטל, ועל הדיון להתנהל בערכאה אזרחית רגילה ולא בבית המשפט לענייני משפחה.
לעומתו טענה המשיבה (כלומר האשה) טוענת, כי המשיב, בפועלו, חייב, למעשה, את המשיבה לפנות לערכאות, בהמשך ישיר לסכסוך משפחתי- משפטי ביניהם. לטענת המשיבה, נאלצה לפנות לבית המשפט בתביעה לפסק דין הצהרתי, על מנת שלא תהיה תלויה בחסדיו של המשיב, בכל הקשור לזכויותיה הקנייניות, וכן על מנת שתוכל לפקח במישרין, כי אכן מקבלת את סכום הגימלה לו היא זכאית. משכך, לטענת המשיבה, דווקא המחלוקת בין המשיבה למערער היא המחלוקת הנגררת בענייננו. האמצעי ולא המטרה.
עוד טענה המשיבה, כי מאחר שהמדובר בסכסוך בין בני זוג לשעבר, כאשר המחלוקת העיקרית עניינה איזון משאבים ביניהם, הרי שהמדובר בענייני משפחה, כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - -1995, וכן ב"הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים", לפי סעיף 7 לחוק, ומשכך לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות העניינית לדון בתובענה.
כמו-כן, לטענת המשיבה, התובענה בענייננו מהווה הליך המיועד לביצוע פסק הדין ההצהרתי שניתן בסכסוך המשפחתי בין בני הזוג.
המשיבה טענה גם, כי ללא הוראות ביצוע ראויות של בית המשפט, המטילות חבויות גם על צדדים שלישיים, ההחלטה השיפוטית בעניינה, לפיה הזכויות הנצברות לפנסיה הינן חלק מרכושם המשותף של בני הזוג, הופכת לתיאורטית וחסרת ערך ממשי.
כב' השופטת שטופמן קובעת כי אינה מוצאת מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעת המשיבה. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא, כי התביעה בענייננו היא אכן פועל יוצא של סכסוך משפחתי בין בני זוג לשעבר, ונספחת לסכסוך העיקרי הקיים בין בני הזוג וכלשונה:
המשיב והמשיבה, כבני זוג לשעבר, הינם 'בני משפחה' כהגדרתם בסעיף
1(2)(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה - 1995. אכן, הסכסוך ביניהם כורך בענייננו צדדים שלישיים, אשר בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לערבם בסכסוך ולהפכם לצדדים לו, כלשון סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה.
הסוגיה של העברת הפנסיה ישירות לאשה
באשר להעברת הפנסיה - החלק היחסי של הגימלה - על ידי המערער ישירות למשיבה, קובע כב' השופט שוחט כי:
"הכרה זו בפנסיה כרכוש משותף החוסה תחת כנפיה של הילכת השיתוף מקנה בידי בן הזוג הטוען לזכותו בה קניין שביושר הקיים ופועל כלפי כולי עלמא. [...]
... זכותה של התובעת בפנסיה של הנתבע נקנית לידיה מכוח הילכת השיתוף. זכותה זו זכות קניינית היא וככזו ראויה היא להגנה רחבה מכוח ס' 3 לחוק יסוד כב' האדם וחירותו. [...]
טענות הצבא בערעור היו, בתמצית, כדלקמן:
המערער טען, כי פרשנותו של בית המשפט קמא לסעיף 62 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה -1985 , לפיה ניתן לחייב העברת חלק מסכום הפנסיה ישירות לידי גרושתו של גימלאי, שגויה, באשר אין לה כל עיגון בלשון החוק ובכוונת המחוקק.
המערער טען גם, כי בחוק הגימלאות נקבעה מערכת החובות והזכויות של הזכאי לגימלה, שאיריו והתלויים בו, תוך ציון מפורש של האנשים הזכאים לקבלת גימלה על פי החוק. לטענת המערער, מנוסחו של סעיף 62, כמו גם משאר סעיפי החוק, עולה בבירור כי הזכות לגימלה מוקנית אך ורק לזכאי לגימלה. מקום שהמחוקק מצא לנכון לחרוג מן העקרון של אי-עבירות הגימלה, ציין זאת במפורש. תביעתה של המשיבה אינה נופלת בגדר החריג המפורט בסעיף 62, שהוא הוראה קוגנטית שלא ניתן להתנות עליה.
לטענת המערער, זכותה של המשיבה לחלק בגימלה, נובעת מזכותו של בעלה לשעבר, המשיב, ונגזרת ממנה, ואינה יכולה להיחשב בכל מישור שהוא כזכות עצמאית.
כמו כן טען המערער, כי בפסק הדין ההצהרתי נקבע מפורשות, כי המשיב, הזכאי לגימלה, הוא שיעביר למשיבה את חלקה בגימלה, כלומר - פסק הדין ההצהרתי מקנה למשיבה אך ורק את הזכות לקבל מהמשיב חלק מסויים מהגימלה, ואינו יוצר לה זכות כלשהי כלפי המערער.
עוד טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא משלא הבחין בין עצם קיומה של הלכת השיתוף לבין אופן החלתה ומימושה בניגוד לקבוע בסעיף 62.
לטענת המערער, תכונת אי-העבירות, שהיא מיסודות הזכות לגימלה, מביאה לכך שבן זוגו של הזכאי לגימלה אינו יכול לרכוש זכויות בנכס זה של בן זוגו, גם כאשר חלה חזקת השיתוף. יחד עם זאת, את כספי הגימלה שכבר הועברו לבעל בפועל, יכולה האישה לתבוע ישירות מבעלה, באשר סעיף 62 לא חל עליהם. המדובר בחיוב הבעל ליתן לאישתו חלק מכספי הגימלה, אשר כבר הועברו אליו, ולא בחיובו של צה"ל להעביר סכום כלשהו ישירות לאישה ויצירת זכות של האישה כלפי המערער, "יש מאין".
המערער טוען, כי טעה בית המשפט קמא, כשנקט פרשנות תכליתית וכפה על מילות החוק פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם שורת ההגיון, ובכך חטא למילות החוק ולכוונת המחוקק המשתמעת מהן. במיוחד כך, משקבע בית המשפט קמא כי תשלום, קרי העברת הגימלה ישירות לידי המשיבה, לא רק שאינו בבחינת "ערבות, שיעבוד או עיקול", האסורים על פי סעיף 62, אלא אף אינו בבחינת "העברה", שאינה מותרת, אף היא, על פי סעיף 62, כאמור.
טענות המשיבה-האשה היו כדלקמן:
לעומתו טוענת המשיבה-האשה כי סעיף 62 לחוק הגימלאות, על פי לשונו, אינו חל על תביעתה של המשיבה בעניינו, שכן הסעיף האמור אוסר על העברת הגימלה לצד שלישי, ואילו התובעת היא אחת הזכאיות לגימלה, "בעליה" של הגימלה, באשר זכותה בגימלה היא זכות קניינית, הזהה לזכות המשיב עצמו. כלומר - המשיבה, לטענתה, היא למעשה אחת מאלה שסעיף 62 בא להגן עליהם, ולא מפניהם - כטענת המערער.
המשיבה טוענת, כי זכותה הקניינית עומדת לה כלפי כולי עלמא וניתנת להפרדה מזכותו של המשיב. משכך, לטענת המשיבה, לאחר פרידת בני הזוג ואיזון המשאבים ביניהם, אין כל הצדקה לכפיית קשר של שיתוף ביניהם באשר לזכות הפנסיה.
כן טוענת המשיבה, כי באיזון אינטרסים ראוי, האינטרס של המשיבה שלא תיפגע זכותה הקניינית - גוברת על הבעייתיות הטכנית של המערער הנובעת מחלוקת הגימלה לשני זכאים.
כב' השופטת שטופמן קובעת בסוגיה זו כי:
"אין מחלוקת כי המשטר הרכושי, החל על בני הזוג, שנישאו בשנת 1969, הוא
הילכת השיתוף. כמו כן - הלכה ידועה ומקובלת היא כי פנסיה, שנצברה במהלך חיי הנישואין, נכללת ברכושם המשותף של שני בני הזוג, וחל עליה משטר חלוקת הרכוש הרלוונטי , בענייננו - הילכת השיתוף.
...
עוד נקבע, כי זכות הקמה לבן זוג על פי הילכת השיתוף היא זכות קניינית. (ר', למשל, בג"צ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני הגדול-ירושלים ואח', פ"ד מח(2) 221).
הלכות אלה, שנקבעו בפסיקה ענפה, אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. משכך, לא שנוי במחלוקת בין הצדדים כי למשיבה זכות קניינית במחצית הגימלה שהמשיב זכאי לקבלה מן המערער. זכות קניינית היא זכות יסוד בדין הישראלי, וזוכה להגנה נרחבת בפסיקה, מכוח חוק יסוד כבוד אדם וחירותו".
..אין בענייננו כל "העברה, שיעבוד, ערבות או עיקול" של הזכות לגימלה, ללא תלות בדרך הפרשנות בה נבחר, מאחר שהמשיב אינו מעביר למשיבה חלק מזכויות הפנסיה שלו, אלא המשיבה גם היא זכאית לחלק מהגימלה, שהיא קניינה אישי. משכך, כשנוקט הסעיף בלשון "הזכות לגימלה" ו"הזכאי לגימלה", מתייחס הוא, בהכרח, גם לזכותה וזכאותה של המשיבה.
זכותה הקניינית של המשיבה בחלקה בגימלה זהה ושווה לזכותו של המשיב בחלקו שלו בגימלה, ומשכך אין כל הצדקה - או עילה - להפליית המשיבה, על ידי התליית זכותה הקניינית, ברצונו הטוב של המשיב.
במערכת היחסים שבין המשיבה למערער, המערער הוא בבחינת "מחזיק" בזכותה הקניינית, וזכותה של המשיבה לקבל את קניינה ישירות מן המערער, ללא תלות ביחסיו של המערער, או יחסיה שלה, עם המשיב.
מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא, כי אין בנטל הנוסף שיוטל על המערער, כתוצאה מחיובו בחלוקת הגימלה, כדי לפגוע בזכותה של המשיבה. באיזון האינטרסים בין הגנה על זכותה הקניינית של המשיבה, לבין הרצון שלא להכביד על התנהלותו האדמיניסטרטיבית, הטכנית והכספית, של המערער, הרי שאין ספק כי ידה של הזכות הקניינית על העליונה".
לאור האמור לעיל מאמצת כב' השופטת שטופמן את גישתו הפרשנית של כב' השופט שוחט וקובעת כי מן הראוי לחייב את המערער (הצבא) להעביר, מידי חודש, את חלקה של המשיבה בגימלה, ישירות למשיבה.
שאלת המיסוי
האם ימוסה חלקה של האשה כעבודה ראשונה או שניה, כאשר הבעל עובד במקום עבודה נוסף? בנקודה זו לא קיבלה כב' השופטת שטופמן את גישתו של בית משפט גמא וקבעה כי המיסוי שיחול על חלקה של האשה כרוך ונובע מהמיסוי על חלקו של הבעל.
וכך נאמר בפסק הדין שניתן בערעור לגבי שאלת המיסוי:
"זכותה של המשיבה לחלקה בפנסיה היא אמנם זכות קניינית אישית שלה, אולם זכותה זו אינה עצמאית לחלוטין, במובן זה שהיא נובעת מעבודתו של המשיב, נגזרת מזכותו של המשיב לגימלה, ותלויה בהמשך קיומה של זכות זו ….
אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט קמא, כי יש לחייב את המערער למסות את חלקה של המשיבה בגימלה כאילו היתה משכורתו היחידה של המשיב ולחייב את המשיב בהפרשי המס. דרך חישוב זו, מחייבת מנגנון חישוב מורכב שיטיל על המערער נטל חריג ובלתי מוצדק.
החלק היחסי של הגימלה שזכאית לו המשיבה, מקורו במערכת היחסים שבין המשיבה לבין המשיב, וישוב הסכסוך ביניהם על דרך חלוקת הרכוש.
אין כל הצדקה לערב את המערער בסכסוך שבין בני זוג לשעבר, ואין כל עילה להטיל על המערער את הנטל הכבד, שעלותו גבוהה בעליל, של חישובי מס שונים וסבוכים, ואף לערב את המשיבה 3 בחישובי המס הדרושים.
אם יש במעשיו של המשיב כדי לפגוע בזכותה של המשיבה, הרי אין הדבר נתון לאחריותו של המערער, ואין זה מתפקידו לאכוף על המשיב את חיוביו כלפי המשיבה, או להחליט חיובים אלה מה הם. הדרך פתוחה בפני המשיבה לנקוט בכל הליך משפטי הנראה לה, כנגד המשיב, באם המשיב, לדעתה, פוגע בזכותה הקניינית שלא כדין".
פסק דין זה חשוב ביותר היות ויש לו השלכות מעשיות ביותר על עצם העברת הפנסיה לבן הזוג הזכאי לפי פסק דין. מעתה ואילך יכול בן הזוג המקבל פנסיה על פי פסק דין לדרוש ישירות את העברתו של הסכום המגיע לו ממשלם הפנסיה ואין הוא צריך להיות תלוי ברצונו הטוב של בן זוגו או נתון לחסדיו.
פסק דינה של כב' השופטת רוטשילד, בתמ"ש 106990/97 הינו נשוא הערעור השני. שם עתרה אשה לשעבר כנגד בעלה לשעבר וכנגד צה"ל להורות לצה"ל להעביר מידי חודש את מחצית הפנסיה ישירות לחשבונה.
גם כב' השופטת רוטשילד מפרשת את סעיף 62 לחוק שירות הקבע בצה"ל (גימלאות) (נוסח משולב) התשמה- 1985 מתוך שימת לב מיוחדת לכוונת המחוקק ומטרתו בחוקקו חוק זה.
כב' השופטת רוטשילד קובעת כי חוק זה נחקק בטרם הכירה הפסיקה בזכותו של בן זוג למחצית הזכויות בפנסיה של בן זוגו, ועל כן הכלל הפרשני שבו יש לנקוט הוא לפרש את החוק לפי המטרה הגלומה בו. מטרתה של כל פרשנות כנה היא גילוי האמת והעמדת הדברים על מכונם. המילים כפופות לכוונה ולא הכוונה למילים.
יתירה מזאת, גם לגישתה חוק יסוד כבוד האדם וחרותו העניק לקניינו של אדם מעמד על.
לאור כל האמור לעיל גם כב' השופטת רוטשילד מפרשת את סעיף 62 לחוק הגימלאות תוך צמצום של המילים "העברה, ערבות , שעבוד ועיקול" ונותנת להן משמעות דווקנית שאינה חלה על הזכות להעברה של פנסיה לבן זוג על פי פסק דין שניתן.
פסק הדין שניתן בעמ"ש 1035/01 על ידי כב' השופטת שטופמן מאמץ באופן מלא את פסק דינה של כב' השופטת רוטשילד ומאשר כי הקצבה צריכה לעבור ישירות לגרושה, שאינה אמורה לקבל את חלקה מהבעל, אלא מהצבא.
אותו רציונל העומד מאחורי דחיית הערעור שהתייחס לפסק הדין הקודם עומד כאן וניתנים לו אותם הנימוקים, ועל כן נימנע מלחזור עליהם.
סוף דבר:
התוצאה המעשית של דחיית שני הערעורים שהגיש הצבא על פסקי הדין שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה היא כי מעתה ואילך יכול בן או בת הזוג של מקבל גימלה מן הצבא לקבל את החלק היחסי המגיע לו ישירות ממת"ש ללא צורך בהתדיינות עם בן/בת הזוג לשעבר, וזכותו זו מעוגנת בפסיקה ובחוק.
פסקי הדין שהוזכרו במאמר:
* המחברת הנה עורכת דין המתמחה בדיני משפחה, גישור וגירושין.
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
|